לקראת ט"ו בשבט / גידי מגן – משמרת

תאריך: 14/02/2017
תוכן:


ט"ו בשבט תאריך שמוזכר בתורה

המסמן את הקשר בין האדם והאדמה.

"כי תבואו אל הארץ ונטעתם באדמתה

כל עץ מאכל ונתן פריו והארץ יבולה".

 

מועד החג נקבע עם רדת רוב הגשמים,

העצים מתחילים ללבלב ומתעוררים.

חודש תשרי הוא ראש השנה לאדם,

וחודש שבט הוא ראש השנה לאילן.

 

בט"ו בשבט הירח מפיץ את אורו

כמו בליל פסח, ליל סוכות ופורים בהדרו

היהודים אז יצאו בריקודים ובמחולות

לשמוח בשמחתם של כל האילנות.

 

"כי האדם הוא עץ השדה" כמו האילן,

חי, מרגיש ומשמש את הבריות להנאתם.

עצי הפרי את האדם והאלוהים משמחים

ועצי היער לפני ה' מרננים.

 

עם ישראל לפני החורבן, ישב בארצו,

"איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

ט"ו בשבט צוין כיום נטיעות,

ראש השנה לתרומות ומעשרות.

 

כאשר הוגלה העם מארצו,

ולא יכול היה לטעת עץ בכל הדרו.

שונתה מסורת החג ותינוקות של בית רב"ן,

אוכלים בבית המדרש פרות רבים ככל שניתן.

 

עשרה מיני פירות הנאכלים בשלמותם,

ללא הסרת הקליפה וללא השלכת החרצן.

עשרה מיני פירות שאוכלים רק את קליפתם,

ועשרה מיני  פרות שאוכלים רק את תוכם.

 

העיקר שלפחות פרי אחד יהיה מארץ ישראל,

יתר הפירות היו יבשים,  מתנת האל.

הרבי סיפר אז בשבחה של הארץ בתרמיל ובמקל,

יום שכולו ציונות וקודש וגעגועים לארץ ישראל.

 

וזאת כנגד שלושה עולמות עלינו לטובה,

עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.

בצפת, עיר "המקובלים" נערך "תיקון" לט"ו בשבט,

והוא עריכת סדר בדומה לסדר פסח במעט

 

החלוצים הראשונים שעלו לארץ ישראל,

ביקשו לחדש מסורת הנטיעות וגם להתפלל.

ט"ו בשבט הפך להיות חגם של אנשי האדמה,

כאשר ביום זה עוסקים כולם בנטיעה.

 

חג של שמירת הטבע והפריחה סביב,

בו נפגשים החורף וגם האביב.

בניין הארץ והפרחת השממה,

פירות ט"ו בשבט שארצנו מניבה.